לפני כמה ימים הודיעה הממלכה ההאשמית באופן רשמי על ביטול פרויקט "תעלת הימים" שהיה אמור לחבר בין ים סוף לים המלח. במסגרתו היה צריך לקום גם מתקן התפלה לשימוש הירדנים ותושבי הנגב והערבה. החוזה בין ישראל לירדן נחתם על ידי ממשלת בנימין נתניהו כבר ב-2013 ואושרר על ידי ממשלתו שוב ב-2019, אך מאז דבר לא התקדם. בינתיים הימים חלפו והצורך במים בירדן גבר והלך.
על רקע זה נסוג לאחרונה הבנק העולמי, שהסכים בזמנו לממן את הפרויקט, והירדנים הודיעו שבמקום תעלת הימים הם יקימו מתקן התפלה נפרד, מהלך שהשלמתו תארך לפחות חמש שנים. אילו יישמה ממשלת ישראל את מה שהיא עצמה חתמה עליו ואשררה – הפרויקט כבר היה יוצא לפועל (זמן ההקמה שלו הוערך בכארבע שנים). זה כאמור לא קרה.
סאגת "תעלת הימים" משקפת היטב את הסיפור העגום של היחסים בין ישראל לירדן: הרבה ציפיות, הרבה פוטנציאל, הרבה דיבורים, ובסוף אכזבה מרה.
מאז השבעתה של הממשלה החדשה בישראל הספיק שר החוץ וראש הממשלה החליפי יאיר לפיד לשוחח עם שר החוץ המצרי, להיפגש עם שר החוץ הבחרייני ולצאת לביקור באיחוד האמירויות, וראש הממשלה נפתלי בנט כבר שוחח בטלפון עם נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי. רק עם הירדנים טרם התקיימה שום תקשורת רשמית (אגב, כך גם עם הפלסטינים, למעט המגעים בין שרי הבריאות בעניין העברת החיסונים).
אי אפשר יהיה לחזור לנקודת ההתחלה של יחסי השלום, כשהדברים נראו פשוטים ותמימים, אך בהחלט ניתן לשפר את התקשורת ולמלא את ההסכמים עם ירדן בתוכן ממשי – מדיני, כלכלי וביטחוני
אבל ירדן איננה שחקן זוטר ביחסים בין ישראל למזרח התיכון, אלא שותפה אסטרטגית חשובה החולקת גבול משותף ובטוח שמשתרע לאורך 336 ק"מ. הקשר הביטחוני בין ישראל לירדן ממשיך להיות טוב, ובימים אלה אף מוקם חמ"ל משותף שבו חולקים שני הצבאות תמונת תצפית זהה המאפשרת שיתוף פעולה הדוק יותר במאבק בהברחות סמים ונשק, אבל הרובד הביטחוני אינו היחיד החשוב.
כל דבר שמתרחש בירושלים, ובמיוחד במסגד אל-אקצא, עלול לפגוע ביציבות הממלכה. בשנים האחרונות הקפידה ההנהגה הישראלית, וקודם כל נתניהו, לא לקחת את הירדנים בחשבון. היא לא נועצה איתם ולא פעם אף גרמה למשברים מלאכותיים - אך מסוכנים – מול בית המלוכה. גם המצב המדרדר בגדה ובעזה מהדהד בירדן ומוצא אוזן קשבת אצל תומכי ה-BDS והאסלאמיסטים.
אי אפשר וגם לא צריך להוציא מהמשוואה הישראלית-ירדנית את העניין הפלסטיני. ישראל חייבת שיתוף פעולה בארמון על מנת למנוע את המשך ההיחלשות של הרשות הפלסטינית ולאפשר את חילופי השלטון הקרבים והולכים באופן שימנע ניצחון של הקיצונים.
גם הסוגייה הכלכלית חשובה במיוחד. בסופו של דבר, זה מה שהובטח לירדנים בעת החתימה על הסכם השלום בערבה ב-1994. ישראל זכתה בביטחון שבו חשקה, אבל ירדן קיבלה בתמורה מעט מאוד. מרבית הפרויקטים הגדולים והחשובים דוגמת תעלת הימים או פארקים תעשייתיים גדולים באזור הגבול כלל לא יצאו אל הפועל. כשנחתמו הסכמי אברהם, ירדן לא הוזמנה - כמו גם מצרים והרשות הפלסטינית - להיות חלק מהמהלך האזורי הרחב. הירדנים, שנאבקים במשבר כלכלי חריף ומקיימים את הצרכים של אוכלוסיית פליטים אדירה, הרגישו שהשאירו אותם בחוץ.
קסניה סבטלובהMSTUDIOיש כאן גם שיקול אינטרסנטי טהור. מדינת ישראל רק תרוויח משיפור היחסים עם ירדן ומכך שהממלכה תהיה יציבה יותר מבחינה מדינית, כלכלית וביטחונית. לראש הממשלה בנט ולשר החוץ לפיד מומלץ לא להמתין זמן רב לפני שיחדשו את הקשר עם מקביליהם הירדנים.
ירדן היא שותפה חשובה בדרך להשגת היציבות במזרח התיכון. הדיווחים שהתפרסמו לאחרונה בעיתונות זרה על הניסיון של הממשל האמריקני הקודם לפגוע בה, עם או בלי מעורבות ישראלית, הם מטרידים ומעוררי חשש. אי אפשר יהיה לחזור לנקודת ההתחלה של יחסי השלום, כשהדברים נראו פשוטים ותמימים, אך בהחלט ניתן לשפר את התקשורת ולמלא את ההסכמים עם ירדן בתוכן ממשי – מדיני, כלכלי וביטחוני.
- הח"כית לשעבר קסניה סבטלובה היא מזרחנית, עמיתת מחקר בכירה במכון למדיניות ואסטרטגיה, ומנהלת התוכנית ליחסי ישראל-המזה"ת ב"מיתווים" - המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית. ספרה "על עקבים במזרח התיכון" ראה אור בהוצאת פרדס
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
